לפני מספר שבועות אותגרתי טלפונית על ידי חבר טוב שסיפר שבסדרת חינוך שעובר בנו בטירונות שאלו המפקדים את השאלה הבאה, " מה שם הישוב הראשון שעלה על הקרקע בעמק הירדן לאחר מלחמת ששת הימים? "

שאלה מעניינת לא? אז אם כל הכבוד לאינטרנט, היה צורך להרים טלפון למשרדי המועצה האזורית עמק הירדן, וגם מזכירת סגן ראש המועצה נעזרה בחבר טלפוני משלה שמסר אגב תשובה שגויה.

מאוחר יותר שאלתי את עצמי, מה עניין וטעם מצא חיל חינוך לשאול שאלה שמופיעה אולי בתשבץ של העמוד האחורי בעלון החגיגי שמפיקה המועצה פעם בשנה ? לקח לו קצת זמן אבל עצמי ענה לי .

 

 

 

צריך להבין שעל ידי הצגת שאלה מסוג זה,  משחיל השואל מספר ציפורים במכה אחת. קודם כל לומד הנשאל שהיה דבר כזה שנקרא מלחמת ששת הימים, שנית שיש משמעות למה שהיה לפניה וכמובן גם למה שבא אחריה, הדבר השלישי הוא שיש מפעל בארץ שנקרא התיישבות ועליה על הקרקע ,

הרביעי והאחרון ואולי גם הכי מפתיע מבחינת לא מעט מבין אותם טירונים בני שמונה עשרה, זה שיש בארץ חבל ארץ שנקרא עמק הירדן. ואם אני צודק אז יפה עשה המחנך הצה"לי ששאל שאלה מסוג זה.

 

 

אבל למה להלין, רבים מאיתנו בהוויה היום יומית שלהם חולפים ולעיתים אף במשך שנים על פני אתרים ומקומות שלא לאמור דורכים בהם ממש, שהם בעלי משמעות כלשהי. לאומית, היסטורית, גיאוגרפית, תיירותית, מקודשת או מרשתית .

אתרים שמקפלים בתוכם סיפור מופלא ולא רק שלא מזכים אותם במבט אפילו לא יודעים על עצם קיומם.

 

 

 

לא בטוח שכל דיירי הבתים 14 ו 18 בשדרות רוטשילד בת"א מכירים במשמעות ההיסטורית של בית מספר 16 . כמה מדייריו של רחוב שטרן בת"א יודעים איזו דרמה התרחשה בבית מספר 8 . כמה אשקלונים שחוצים יום יום את גשר עד הלום יודעים למה קוראים לו כך, ומה זו גבעת התחמושת עבור

הירושלמים. אני לא בא להטיף ואין כאן שום התנשאות חלילה, רק מצר על המצב הקיים ועל כמה חבל שהוא כזה.

 

 

המסלול הפעם לקח אותנו בדיוק למקום שכזה, מקום שעברנו על פניו אין ספור פעמים ובדרך כלל במהירות של מאה קמ"ש בדרך לאילת או בדרך לים המלח לראות את אהוד בנאי בהופעה.

בינינו כמה מאיתנו עוברים ביום יום את קו הרוחב של קסטינה, הקטע הזה הוא סיפורה של שמורת נחל שיקמה ונחל פורה בתפר שבין השפלה הפנימית לצפון הנגב .

 

 

התחלנו במושב אחוזם כשמונה ק"מ דרומית לקריית גת, כבר בהתחלה הבנו שבמסלול הזה צריך המון מזל

ושלא די כאן בשמש חמימה ושמים בהירים, די בכך שאפילו שבוע לפני היציאה היה יורד קצת גשם והמסלול היה הופך לעיסת בוץ דביקה ולבלתי עביר לחלוטין. רק בדיעבד שמנו לב שאפילו במפה מצוין במפורש על פני לא פחות מארבע נקודות בהן יש לעבור שהמקום מוצף בחורף.

 

אנחנו עוברים למרגלות תל קשת וחוצים את נחל אדוריים בדרכינו לחציה הראשונה של נחל שקמה. במרחק של בערך 200 מטר מאתנו באמצע שדה פתוח עמד לפנינו "עדר" ( אם שמונה פרטים הם עדר )

איילות, לרגע אחד קטן הרימו את ראשיהן זקפו אוזניים לעברינו ואז החלו בדהרה לעבר הסבך.

 

 

בחציה הראשונה של נחל שקמה הפגין שלמאי הסנדלר אומץ לב גבורה עילאית ותושייה יוצאת דופן. הוא הדגים לכולם כיצד יש לעבור מכשול מים בעזרת שני מקלות ההליכה שלו, אנחנו חוצים את נחל סד והולכים לאורך ערוצו ממש על שפת המצוק זהו קניון יפיפה באמצע השומקום בעומק ממוצע של כעשרה מטרים, ודרך הצמחייה השוכבת בקרקעיתו ניתן ללמוד על עצמת המים הזורמים בו בגשם שוטף .כעבור כחצי שעת הליכה נוספת אנו מגיעים ועולים על תל נגילה.

 

 

החלפנו על פסגת התל חבורה של רוכבי אופניים שהייתה שם לפנינו והתארגנו לארוחת בוקר, עודנו לועסים, ופתאום ללא שום התרעה מוקדמת נשמע רעש אגזוזים באוזנינו ואל ראש התל מגיחות שלוש ימהות

רעשניות ועצבניות עם שלושה רוכבים שכמו נלקחו מסרט מדע בדיוני. רק בפעם האחרונה סופר כאן על הקשרים שנוצרים על השביל עם אנשים אלמונים וזרים לחלוטין,

מילות ברכה מוחלפות כאשר יורדות הקסדות מהראש ואם נספר שמארבע כוסות קפה שתו שבעה גברים זה יגיד הכול וידבר בעד עצמו .

 

 

אחרי הירידה מהתל חוצים שוב את נחל שקמה, וזהו מעבר שאילו ירד גשם גם המוט של אלכס אברבוך לא היה עוזר כאן מיד לאחר מכן חולפים על פני שרידיו המרשימים של גשר שבנו הטורקים עבור מסילת הרכבת שהובילה למצריים. הגשר נהרס ע"י האנגלים והקשתות היפות שלו מונחות להן בתוך ערוצו של נחל פורה, המסלול חולף על פני האגם העונתי בשמורת פורה ושם אנחנו כבר לא לבד השמורה נושקת לכביש מספר 40 קילומטר וחצי דרומה לה אנחנו חוצים את הכביש והולכים רגוע לאורכו של נחל שקמה עד קיבוץ דביר תחנתנו הסופית .

 

                                                                       שבת שלום