סיפור על קושי על אמזונות ועל נתניה (9)

 

מעניין מה עמד לנגד עיניהם של מתכנני השביל שעה שהחליטו להעביר אותו בנתניה, נכון יש חוף ים טיילת מדהימה וגם שמורת אירוסים ונחל פולג, אבל חייב להיות איזה ערך מוסף.

את היום הזה התחלנו בהליכה דרומה מחוף בית ינאי, חוף יפיפה ולשם שינוי גם נקי ונעים.

לאחר כשעה וחצי של הליכה השביל עולה לטיילת של נתניה, אנחנו עוצרים לאתנחתה וסנדביץ'

באמפיתיאטרון שתלוי מעל החוף בצמוד לכיכר העצמאות ורחוב ההליכה, עודנו לועסים ולוקחים אוויר

ומקומית אחת כבת 50 מסתערת לעברינו ובלי כל גינוני נימוס מקדימים למעט בתאבון קצר

משחררת צרור שאלות לגבי מצבו של הים " אל תגידו שלא שמתם לב שהים מחליף צבעים באופן

מוזר בימים האחרונים 50 שנה אני בנתניה ואף פעם לא ראיתי כך את הים" .

 

 

נער הגבעות זיהה כאן הזדמנות בלתי חוזרת, ושטח בפניה מספר סיבות אפשריות הזויות לחלוטין.

הרבה אפשר להגיד על נתנייתים פריירים הם לא, הגברת קולטת שמסתלבטים עליה ולהגנתה טוענת

שהחולצות עם הכתובת ירוק גרמו לה לחשוב שמדובר בצוות פיקוח של המשרד לאיכות הסביבה.  

ואם חיפשנו תשובה לשאלה מההתחלה אז יתכן מאוד שהנתנייתי המצוי הוא הוא הערך המוסף של

נתניה. הטיילת שנמתחת עד רחוב ארליך היא מקסימה ומיוחדת, משקיפה לים ממרום מצוק הכורכר ומספקת אין ספור פינות להתרגעות ורומנטיקה, משם דרך שדרות בן גוריון נכנס השביל לשמורת האירוסים גולש לערוץ נחל פולג בואך נקודת הסיום בחוף הירוק.

 

 

לא מזמן באיזה מפגש חברתי יצא לי לדבר עם איזה בחור חביב אחד שגם הוא צועד על השביל,

והוא שאל אם כבר הגעתי לשלב שבו אנשים אומרים עלי בין אם מאחורי הגב או מלפניו את המשפט הבא,

"הנה הוא בא ועכשיו הוא יזיין לנו ת'מוח עם השביל שלו". השבתי שאני לא יודע אבל מתגובות פה ושם אני מניח שאני די קרוב לזה. בחורה אחת ששמעה משהו על השביל והקשיבה לשיחה התערבה ושאלה אם דרגת הקושי מתאימה גם לנשים. כמובן שהיינו מנומסים להפליא  מאוד חיובים והשבנו ב"איזו שאלה?" "כמובן" וב"בוודאי", לא שהוטרדתי יותר מדי מהשאלה אבל שאלתי את עצמי יותר מאוחר מה פרוש דרגת קושי לנשים? מה היא לא שמעה על הישגיהן של בנות מינה שכבשו כל פסגה אפשרית בכל תחום ,מדע, רפואה, מחקר, חלל ומה לא? אין ספור נשים בעלות מעוף יוזמה וחזון סללו ופרצו דרך במקומות הכי בלתי אפשרים, אז שביל ישראל ? יש כאן בכלל קושי? אבל מאחר והשאלה כבר נשאלה בואו נשחית מספר מילים ואפילו משפטים, נרחיב מעט בעניין הקושי וגם קצת על נשים בשביל למה לא?

 

 

רבים עולים לפנות ערב על סניקרס וטייץ וצועדים שעה פחות או יותר על מדרכות האקרשטיין בעיר,

המהירים יגמעו בסביבות שישה ק"מ ויחזרו אחרי מקלחת למזגן ולטלוויזיה. נאמר כאן כבר בעבר

שכל אחד יכול לבחור קטע כלבבו וללכת בזמנו החופשי, אבל תסכימו איתי שלא תיסעו צפונה או דרומה על מנת לצעוד שעה ולחזור.

אם להיצמד לספר שיצא על השביל, הרי שארכו של קטע ממוצע הינו בסביבות ה 22 ק"מ ( יש גם קטעים של 30 פלוס ). על פי הקצב הנזכר כאן קודם יש צורך בשלוש וחצי שעות על מנת לסגור את המרחק, וזה לפני שדברנו על הפסקות למנוחה. לכל ברור שישנם קשיים שנובעים מתנאי השטח, אז במקום להכפיל במקדם קושי אקרשטיין, יש להכפיל במקדמי קושי דיונה סבך מעלה תלול מורד פתלתל מעבר צר ושאר מיני הפתעות .

למי שעדין נשאר חשק שיוסיף תרמיל של כמעט 10 ק"ג ולצועדים ברצף המשקל יותר מכפול.

 

 

 

 

עכשיו אחרי שקיבלתם מושג על רמת הקושי והמאמץ שנדרש מצועד ממוצע, תארו לעצמכם לא מעט בנות שבריריות בהן נתקלנו במהלך המסע ששמות על הגב תרמיל שגדול עליהן בשניים שלושה מספרים כאשר כל הבית בפנים ופשוט יוצאות לדרך.

אנשים. מדובר באמזונות אמיתיות שלא דופקות חשבון לכלום, זאבות ערבה וחתולות מדבר שזוחלות בסוף יום צעידה שכזה בלי מקלחת לתוך שק שינה שבטח לא עבר שום כביסה מאתמול, ונרדמות עם סלע מתחת לראש. קופאות מקור על איזה ג'בל בצפון או סוחטות זיעה בשעת חציית המכתש בדרום, מחרבנות בשטח אוכלות חצץ ומחליפות טמפון תוך כדי תנועה.

 

 

לא להיעלב בנות, ההגדרה מביעה הערכה הערצה ופליאה לרצון ליכולת ולנחישות שיש לכל אחת שעושה את זה. נער הגבעות אומר שהבנות הללו הן גרסה מודרנית למה שפעם היו הנשים עם סרפן קוקו סכין ומעדר שחרמנו את הגברים המקומיים ועליהן כתבו שירים ובלדות.

אין לנו עניין להסתכסך עם ארגוני נשים למיניהם אבל בנינו בנות כמו שאף אחת מאילו שמסתובבות עם ג'ינס צמוד וחולצת בטן לא תיעלב אם יגידו עליה שהיא כוסית אל תעשו עניין היו גאות ובואו בהמוניכן לשביל.